במהלך השנים, במקביל לאהבתה לציור, עבדה כמזכירת בית ספר עירוני ד' וקודמה למנהלת לשכת מנכ"ל אגף החינוך בתל אביב. שלומית התחתנה עם נדב, נכה צה"ל ממלחמת יום הכיפורים, והייתה חברה בבית הלוחם. לשלומית ונדב נולדו שתי בנות ולאחר הולדתן החליטה לעזוב את העבודה, לגדלן ולהתמסר לציור ולפיסול.

​

שלומית הציגה את ציוריה במספר גלריות ותערוכות, אחת מהן הייתה תערוכת יחיד בגלריה "ישראליס", לשם הגיע גם מבקר האומנות חיים גמזו שהתרשם לטובה מציוריה.

​

בגיל 38 חלתה בסרטן השד ומאז ניהלה מאבק מתמיד ומתמשך במחלה במשך 20 שנה עד לפטירתה בגיל 58. עם השנים לשלומית היה יותר ויותר קשה להיחשף ולהציג בתערוכות עד שהפסיקה להציג באופן מוחלט.
מלבד חוכמה וצניעות התכונות הבולטות באישיותה היו המסירות למשפחה וכמו שמה שלומית – השאיפה לשלום, לפיוס ולקבלת האדם באשר הוא ללא תנאי או שיפוטיות.

​

דרך האומנות שלומית שיתפה בכנות מלאה את החווית שלה כאישה ואומנית שגופה בגד בה והיא מוגדרת כחולה במחלה סופנית.  ציוריה מבטאים למעשה את המחלה כפי שהיא נחווית על ידה. הכוונה למערכת החוויות הגופניות, הנפשיות והחברתיות שהיא חווה בחייה ולשינויים המאפיינים את המחלה הנותנים אותותיהם בגופה ובציוריה.

​

הציור עבור שלומית הווה צורך בסיסי ואינסטינקטיבי כמו הנשימה. גם אם לעתים היה לה קשה לנשום כתוצאה מכאב פיזי או מתוך בהלה בשל בשורה רעה, היא לא הפסיקה להיאבק על עוד נשימה, ובאותה נשימה על עוד משיכת מכחול. לצד המוגבלות הפיזית, הכאב ותחושת בגידת הגוף, עד נשימתה האחרונה שלומית זכתה לחיים משמעותיים ומלאים באמצעות האומנות אשר הוותה עבורה דרך לחיות, לחוות, להתרגש, להתמלא ולנשום.